עוד טרם ידעתי מה אני עושה, חיי נבנו כמו פסיפס ידוע מראש ואני "שיתפתי פעולה".

כמה אנקדוטות להמחשה:

בגיל 10 הצטרפתי לתנועת הנוער "הצופים" במטרה לצאת לנח"ל וליישב את הארץ באחד הקיבוצים! אכן הייתי "צופה שרופה" והגשמתי את החזון…

בגיל 12 הדרכתי קבוצת ילדים בני 10 – באופן עצמוני הלכתי לשכונה סמוכה בה ידעתי שילדים מסתובבים ברחוב ללא מטרה ודברתי על ליבם להצטרף לקבוצת החניכים שלי.

כל השנים תרמתי כמדריכה ובצוות המוביל את קבוצת הגיל שלי.

הדרכה, חינוך לערכים, הקשבה, עזרה הדדית, נתינה, שירות הינם חלק בלתי נפרד מחיי.

ילדה עם כישרונות וכישורים – חברותית, ספורטאית, יצירתית – בורכתי עד מאוד, אם כי לא תמיד הערכתי או הרגשתי כך.

תמיד נכמר ליבי למראה סבלו של האחר – בכל גיל פעלתי ככל שידעתי ויכולתי לעזור.

ב- 15 שנותיי בקיבוץ עסקתי בחינוך כשגולת הכותרת היתה קבוצה של 20 ילדים וילדות מרקעים סוציואקונומיים נמוכים, שנאלצו לעזוב את בתיהם, ובאו לקיבוץ כדי לשפר את חייהם. עד היום הם ילדיי…

מכאן הדרך להיות מטפלת הוליסטית, רייקי-קרונה מאסטר, אומנית יוצרת מתנות/ציורים לנשמה, מנחת מעגלי הקשבה, מנחת קפסיטאר (מודל לריפוי מתח וטראומה) – נסללה מעצמה.

בורכתי בחיים אלה בכישרונות רבים, לרבות בראיית הנשר – פרספקטיבה רחבה מאוד וזיהוי לפרטי פרטים. ממרחקים.

יש האומרים חוש שישי…

מגיל צעיר הייתי חדורה בעשייה למען  –

הייתי מבקשת מאנשים להרים פסולת שזרקו כדי לשמור על ניקיון הסביבה.

בתחנת אוטובוס עמוסה אפשרתי למבוגרים לעלות לאוטובוס לפניי, כשהם נדחקים אחורה שוב ושוב על ידי נוסעים אחרים.

ועוד סיפורים למכביר.

הגעתי לחיים האלה עם תודעת שירות גבוהה לחיים האלה – אכן בורכתי.

בעבורי ובעבור לקוחותיי, חיים במיטביות גוף. רוח. נפש. הם עניין של הגברת המודעות להרגשה, לדיאלוג הפנימי, לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, ובחירה של מזון-על שיזין את ה"מערכת ההוליסטית" שלנו כך שהיא תתפקד באופן אופטימלי.

זוהי זכותנו המולדת.